סכנדר קובטי, יליד יפו, 1975. חי ועובד בתל=אביב-יפו

רביע בוכארי, יליד יפו, 1980. חי ועובד בתל=אביב-יפו

באמת, עבודת וידיאו של סכנדר קובטי ורביע בוכארי, נראים שני פלסטינים תושבי יפו כשהם מסתובבים באתרים לא-תיירותיים של העיר ומספרים כמדריכי תיירים את ה"היסטוריה" של המקום. הטקסט שהם משמיעים הוא נרטיב בדוי לחלוטין המעוגן לכאורה במה שנראה על-פני השטח. כך, לדוגמה, ליד מבנה נטוש מתפתח דיון על בית המקדש ועל מקומם של לוחות הברית בחלונות המבנה; בבית-הקברות המוסלמי הישן "אל-קזכאנה" שביפו, משוטטת המצלמה בין מצבות האבן ועל מצוק החוף על רקע דיאלוג על אופיים של המתים הקבורים שם; במזבלה על חוף הים מתנהל דיון על צמח הוודקה שגדל בחוף ג'אבלייה ועל מפעל אלכוהול דונולו א'; וליד מגדל המים מתפתח ויכוח על זיהוי המבנה כ"הולי גרייל"' בעל משמעות דתית כגביע הקדוש של המשיח. נמל יפו, בית-הקברות, מגדל המים והבניין הנטוש מתוארים בידי קובטי ובוכארי באירוניה כאתרים בעלי תפקיד היסטורי רב-משמעות.

התרבות הישראלית מרבה להתייחס למחיקת העיר יפו שמעבר למקף (תל=אביב-יפו). מחיקה זו חיה ונושמת עדיין באמנות ישראלית עכשווית, וניתן אף לומר כי אין כמעט ייצוגים של העיר יפו כעיר ערבית. עבודת הווידיאו מעלה לדיון את שאלת הזכרון והשכחה בתרבות הפלסטינית בכלל ובזו של העיר יפו בפרט, שכחה רבת-שנים שהיא חלק ממחיקתן הכוללת של הערים הפלסטיניות ב-1948. אולם, למרבה האירוניה, העבודה אינה מייצרת נרטיב לאומי פלסטיני ייצוגי ובעל משמעות.

קובטי ובוכארי נוקטים מהלך מורכב: סרטם מתייחס הן למסורת הסרטים התיעודיים החותרים לחשוף את ה"אמת", והן למסורת הדרכת הטיולים האוריינטליסטית שהתבססה ביפו. קובטי ובוכארי גם מפנים את חיצי האירוניה אל העולם הערבי; הבדיות שהם מגוללים, הן חלק ממסורת של אגדות עממיות, שמועות מבעיתות וחומרי תעמולה. "אני לא יודע אם זו דרך טובה לבנות חברה שלמה על שקר", אומר אחד מהם, בהדגישו את חוסר האפשרות לאמץ אמת זו או אחרת. הכוונה איננה לשיח פוסטמודרני, אלא למציאות החיים הקשה שבה נתונים הפלסטינים בישראל, הפלסטינים אינם נותנים אמון בשופרות המידע והאינפורמציה הרשמיים של מדינת ישראל, אך גם לא באלה של המשטרים הערבים. על רקע זה, יוצרים השניים פרודיה אלטרנטיבית, שאותה הם מכנים באירוניה "אמת", כפי שאומר אחד מהם: "אני לא יודע אם זו האמת האמיתית, אבל זו האמת שהם רוצים לשמוע".