איברהים נובאני, יליד עכו, 1961.  חי ועובד במכר

איברהים נובאני יוצר בעבודותיו מסגרת ציורית התוחמת את המתח בין צורות גיאומטריות ססגוניות המצוירות בחסכנות לבין חלל התמונה המצויר באופן אקספרסיבי ומונוכרומי יותר. מתח זה מנגיד שתי שפות ציוריות שונות ומעצים את תחושת הארעיות המבנית העולה מן העבודות. דוגמה לכך הוא בית-הקברות, שצויר ב-1988, כשנה לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה. הציור בעל המסגרת החומה נראה כבור פעור, שאנו מביטים בו מלמעלה. המשטח הציורי מבטל את קו האופק, ואילו כחול השמים וחום האדמה מתהפכים כאן. במרכז הציור צף לו מעין ברוש התוחם כביכול את קווי הגבול של בתי-הקברות וענפיו מסמנים חיי נצח, אֵבל וקינה. לצד הברוש, מצוירת כעין דלת כניסה שאינה מובילה למרחב אפשרי אחר, אלא שוקעת בבוץ הטובעני. על המרחב הבוצי מסומנים בצבעי שמן בוהקים שלושה אלמנטים גיאומטריים, מעין מצבות, ריבוע כתום תחום בקו שחור, ריבוע צהוב ועיגול אדום, מסמנים שצפים אף הם במרחב ציורי בוצי ואקספרסיבי חסר מוצא. 

תחושת המלכוד והסגירות של הקומפוזיציה מחריפה בעבודות שצוירו אחרי פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. אפרת לבני מצביעה על נקודת מפנה זו בעבודתו של נובאני:

 "אירועי אוקטובר 2000 ואינתיפאדת אל אקצא תפסו את נובאני בסטודיו בכפר כשהוא שקוע בעולם הציור שלו והם התפרצו באחת אל חייו ועבודותיו [...] האירועים העוקבים של האינתיפאדה המתעוררת בשטחים ותוצאות הלחימה בג'נין העבירו את נובאני מתחושת אכזבה וייאוש לתחושת זעם, והזעם הבשיל לזעקה המחפשת מוצא אקספרסיבי."[i]

הצעקה ניכרת היטב בדיוקן העצמי ללא כותרת, 2004. בציור נראים פנים, פנים שהם גם נוף, ההופכים לחלק משיח ירוק המטפס וחודר לתוך לוע פעור לרווחה שחושף תהום צהובה. העיניים, המצוירות בצהוב ובירוק, נראות כספירלה. הגוף עצמו חתוך וקטוע, ובמקום הכתף והיד, ישנו גדם, אף הוא מעין ספירלה החודרת אל תוך הגוף. הפצוע הגידם של נובאני הוא חסר קול, עיניו מלאות כאב, אך קול הצעקה אינו נשמע, אלא רק מהדהד בלוע הנפער מולנו.

בסדרה של עבודות מן העשור האחרון, חוזר נובאני לדימוי המבוך שהדמות האנושית נעלמת בו ורק מסמנים אנושיים כגון עיניים או תלתלי שיער מבצבצים מתוך מרחב גיאומטרי חסר מוצא. בללא כותרת, 2007, נראה מבוך של ריבועים היוצרים עומק, והמתח בין התנועה פנימה לבין המסגרת השחורה, בין הגילוי לבין ההסתרה, מגביר את תחושת המלכודת בתוך המרחב הציורי. בציור נוסף, ללא כותרת, 2007, נראה כי מהלך ההכלאה האמנותית של המופשט הגיאומטרי עם הסימבוליזם הציורי מגיע למיצויו. המשטח הגיאומטרי קובר תחתיו את המרכיבים הסימבוליים המקומיים, הקונקרטיים, שהופיעו בעבודותיו, תוך כדי יצירת מבוך ומלכודת, קונסטרוקציה המתפרקת, מתקפלת פנימה ומותירה אחריה כאוס ועקבות.