דוראר בכרי, יליד עכו, 1982. חי ועובד בתל=אביב-יפו

עבודותיו של דוראר בכרי עוסקות במיפוי ארכיטקטוני של סביבת מגוריו בעיר תל=אביב-יפו. מגג ביתו, מתעד בכרי את רחוב צ'לנוב המחבר את רחוב סלמה בדרום לדרך בגין בצפון, ממערב לתחנה מרכזית החדשה-ישנה. מתחם עירוני זה בדרום העיר, זוהה כבר מראשיתו כאזור ספר בקו התפר בין ערביי יפו ליהודֵי השכונות החדשות.

בסדרת הציורים ללא כותרת, 2008, נראים בנייני הרחוב מצוירים מנקודת התצפית הגבוהה, נקודת מבט המבוססת על שליטה מרחבית וצופה בעיר עד מעבר לקו האופק. בעבודות אלה לא נראים אנשים. תושבי דרום העיר אינם נוכחים בציור. כתושב השכונה בכרי מעיד על חילוף דיירים מתמיד, על שכונה שבאים והולכים ממנה – עולים חדשים, עובדים זרים המגורשים ממנה או מהגרי עבודה פליטים, שכירי יום השוהים בה לזמן קצר בלבד. בכרי מקפיא שלווה מדומה של מרחב עירוני על סף הפרת סדר. כניסתו של גורם האנושי לתוך פריים הציור היא בעלת פוטנציאל של הפרת סדר, איום והרס. העדרו מטעין את המרחב בתחושת סכנה וחירום, אשר גוון השמים בשעת בין-ערביים, ורוד-כתום אפוקליפטי, מחדד ברבים מן הציורים. לרגע אפוקליפטי אחד, השכונה הנמצאת בדרום העיר, על גבול יפו שלפני 1948, נראית בציוריו של בכרי כעיר רפאים ומאזכרת במרומז את הכפרים הפלסטינים שלפני הנכבה: שיח' מונס, סומייל, אל מנשיה, סלמה, אבו כביר, אירשיד ועוד, ישובים ששכנו במה שהיה לימים תחום השיפוט של העיר תל=אביב, רוקנו מתושביהם ונשארו ריקים מאדם.

מחיקת הגורם האנושי בתצלומי ארכיטקטורה בעידן המודרני היא פרקטיקה מוכרת בתולדות הצילום המערבי. הבניינים והעיר מופיעים במסורת זו כאובייקטים של מודרניות וקדמה, בעוד שבני-אדם, על הספציפיות המעמדית והאתנית שלהם, עלולים לכרסם ביומרת העל-זמניות של העיר החדשה. הדיוק הריאליסטי של בכרי מושפע ממסורת זו, אולם האינפורמציה החזותית שמעבירים הציורים מערערת את העל-זמניות של העיר החדשה בחושפה חוטי חשמל מרופטים, צינורות ביוב ודודי מים חלודים, בתים ישנים ומרפסות וקירות סדוקים.

עקבות הזמן שעבר ניכרים גם בציור היוצא דופן ספינת דיג טרופה בנמל יפו, 2008. בציור זה, מתאר בכרי ספינת דיג הרוסה על חוף יפו, על רקבון העץ המתכלה והקורות השבורות. אולם בכרי מתאר את הספינה מבפנים, מפרספקטיבה ייחודית היוצרת מעין מבנה, קונסטרוקציה, של קורות העץ, המשמש גם כמעין מחסה. תחושת המחסה שמבנה זה מציע מצביעה הן על זכרון ההתנסות האנושית של ספינת הדיג הפלסטינית והן על תפקידה בקיום היומיומי של דייגי הנמל.  בכרי צייר כמה ציורים של ספינות אלה, ספינות נטויות על צידן, שקועות למחצה בחול, אשר שימשו אנדרטה להיסטוריה שחלפה עד שבאו דחפורי העירייה וסילקו אותן מן החוף.