עאסם אבו שקרה, יליד אום אל פחם, 1961-1990

דימוי הצבר בעציץ המופיע בעבודותיו של עאסם אבו שקרה הוא אחד הדימויים הפלסטיניים הבודדים שנכנסו לקאנון האמנות הישראלית. דימוי הצבר עמד במרכז תערוכות היחיד שהציג אבו שקרה בגלריה ראפ בתל=אביב עד מותו בטרם עת, בגיל 29, ובתערוכת רטרוספקטיבה מקיפה שנערכה לעבודותיו בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל=אביב ב-1994.

במקביל לעבודות הצבר בעציץ, צייר אבו שקרה על בדים גדולי-ממדיים סדרה שונה לחלוטין של עבודות שבמרכזה שיחי צבר. מול הטבע הדומם, הצבר בעציץ, המאולף, המבוית והמצומצם, מעמיד אבו שקרה את דימוי הסבך הפלסטיני, דימוי צמחי, מסועף, מאיים וחסר גבולות. בעבודה ללא כותרת, 1988, נראים עיגולים רבים היוצרים סבך של שיחי צבר, השיחים משתלטים על כל הבד וכמו מאיימים לפרוץ אל מחוץ למסגרת הציור. בין העלים בחלק התחתון נראים כתמי צבע בשחור, כתום ואדום המזכירים בעירה, גִצי אש ואדמה חרוכה. הצבר הוא, בהקשר זה, עדות לאלימות שחקק הכובש בקרקע. בציור צבר (1), 1988, תחומים שיחי הצבר בתוך מסגרת מחודדת ודוקרנית, והקיווקווים המצוירים ביניהם נראים כמו שברי זכוכית חדים. בעבודה נוספת מאותה שנה, צבר (2), נראים פרחי הצבר האדומים כמו כתמי דם. בעבודות אלה, הופכים שיחי צבר לחומה בצורה, לסבך שאי-אפשר לחדור אליו או למצוא בו מקלט.

בשונה מהצבר בעציץ המשמר את היחס המסתעף בין העץ לבין שורשיו, סבך הצבר המשתרע ללא גבולות מציע מטפורה אחרת ומסרב להפוך לסמן טריטוריאלי לאומי או לנוף כסוכנות של העברת ערכים תרבותיים. סבך הצבר אינו עץ המציין סטרוקטורה וגניאולוגיה במערך יציב והיררכי של יחסים במרחב, הוא אינו נוף התוחם ביערות ובחורשות את קווי המתאר הגיאוגרפיים של ההרים והגבעות. נראה כי דימוי הסבך עומד מול סוגת ציור הנוף המסורתי המזוהה עם האימפריאליזם האירופי שתיעד את נקודת השליטה ההגמונית על הנוף והותיר אחריו חורבות ותלי הריסות. בסבך הצבר של אבו שקרה אין נקודת שליטה ואין פרספקטיבה מרכזית, הסבך הוא סמן של ריבוי, של דה-טריטוריאליזציה מתמדת ושל אלימות מתמשכת המושקעת בקרקע על-ידי התרבות ובתוך התרבות. 

מתח זה בין אלימות לתרבות ניכר בציור דיוקן עצמי עם עניבה, 1988. העניבה המייצגת את התרבות האירופית הגבוהה, החנוטה, מופיעה כאן כמשקולת, כגוף זר. העניבה חותכת את ראשו של האמן, פניו מסומנים בשלושה עיגולים, שתי עיניים ופה פעור כבצעקה. פניו כמעט נטמעים ברקע, נדחסים פנימה על-ידי המסגור הכפול והמונוכרומיות הזהה. גוף האמן מופיע כטורסו שידיו נכרתו. זהו דיוקן המשמיע קול זעקה ונאחז בעניבה היוצאת אל מחוץ לפריים כבספק חבל הצלה, ספק חבל תלייה. הדיוקן מבטא את הקונפליקטים של זהות וזרות אשר ליוו את אבו שקרה בימי חייו הקצרים.