אסד עזי, יליד שפרעם, 1955. חי ועובד בתל=אביב-יפו

סדרות ציוריו של אסד עזי משנות השמונים מבוססות על נוף מקומי, על חוף הים בתל=אביב-יפו, ומשתמשות בו כבמצע לסיפור מיתולוגי המייצר מתח בין שפיות לשגעון, בין שלווה מדומה לאלימות מתפרצת.

סדרת הדייגים היא מן השנים 1981-1985, שבהן כבר התגורר עזי ביפו. דימוי הדייגים הוא דימוי נפוץ באמנות פלסטינית מאז ראשיתה. הערים הערביות המרכזיות עכו, חיפה ויפו היו ערי דיג, ודימוי זה, בדומה לדימוי הצבר, מבטא סבלנות ועמידות, סימן להמשכיות חיי השגרה הפלסטיניים בערי החוף שלאחר הנכבה. אולם מטפורת הדייג איננה מבטאת רק המשכיות אלא גם עדות ותזכורת לאלפי סירות הדייגים, אשר נשאו על סיפוניהן אלפי פלסטינים חסרי-כל מערי נמל אלו אל מחנות הפליטים בצידון ובבירות.

העבודה דייג סגול, 1985, מציגה דייג בודד מוקף בגלי ים בגוני אפור וסגול כהים, האדמה נשמטת מתחת לרגליו והוא נראה כאילו הוא עומד על המים. בציור דייג בפרופיל, 1985, עומד דייג בודד, עירום ופגיע על המזח. צבע השמן המונח בשפכטל על הנייר בשכבות מייצר אקספרסיביות ותנועה. הים נצבע בציור זה בצבע אדום עז, הנראה לעתים כנהר של דם. הדייג אוחז בשתי ידיו חכה הנראית כמוט וכמו מנסה להגיע לשיווי משקל מול המים הסוערים. תחושת הפגיעות מועצמת בציור דייג, 1985, שבו עומד הדייג על חסקה. הדייג לבן השיער נראה זקן, והוא עומד בעירומו כשאיבר מינו בולט ומופנה כלפי מטה, לעבר הסירה. החכה מופיעה בעבודה זו כמוט קצר מאוד האחוז בשתי ידיו, קרוב מאוד לקצה המוט, כדי למנוע את נפילתו למים.

בציורי הדייגים של עזי, הים אינו מרחב מוגן, כי אם מרחב אקספרסיבי המאיים לבלוע את הדמות האנושית הבודדה, העירומה, השברירית. בעבודות נוצר מתח בין דימוי הדיִג כפעולה של שלווה, כמקור פרנסה וכזירה המסמנת זהות ערבית וגעגוע לימים עברו לבין תחושה של כמעט נפילה למים וחוסר-האונים שבעקבותיה.

המתח בין השלווה המדומה על חוף הים לסצינות של אלימות מתפרצת חוזר גם בסדרת העבודות אמא וילד, 1987, שצוירה על רקע האינתיפאדה הראשונה ומבוססת על קומפוזיציה החוזרת על עצמה בכמה ציורים: מימין, נראים אם וילד בבגדי ים על חוף הים, פני הילד מחוקים ומסומנים בקווי מתאר בלבד. משמאל, נראים שני שחקני כדורגל, רגליהם מונפות בחוזקה, שעה שהם נעים קדימה לעבר מרכז הציור. בכמה ציורים, משתנה מרכז הקומפוזיציה הבינארית הזאת משמתוסף לה גורם שלישי – דמות המשוגע. בציור אמא וילד (2), מופיע המשוגע בדמותו הכפופה של גבר עירום שאיבר מינו בולט ועל ראשו ציפור. בציור זה, הילד שפניו מחוקים מחזיק צלב, אשר קושר אותו ואת אימו לאיקונוגרפיה הנוצרית של ישו ומריה. בציור אמא וילד (3), אותה דמות של משוגע עירום וכפוף מסבה את מבטה מרגלי אחד הכדורגלנים הפוגעת בידו.

האם בציורים נראית פגיעה ומגוננת על הילד השוכב לצידה, מוגבלת ביכולת התמרון שלה, דמות המשוגע הנמצאת בתווך, בין שני הצדדים, מחריפה את חוסר ההגיון שבסצינה אל מול תנועת הגוף האקספרסיבית של שחקני הכדורגל היוצרים מסה הנעה בתנועה חסרת פשר. בעבודותיו של עזי, דומה כי הגבריות – הן של הדייג והמשוגע העירומים, והן של הכדורגלנים – איננה מִתרגמת לשליטה ולכוח שביכולתם לשנות את גורל הדמויות. הסיפור המיתולוגי אינו מציע הגיון ממשי וסימבולי לחוסר-האונים והפגיעות המוצגים בעבודות, והדמויות מקובעות בסופו של דבר בקומפוזיציה של אלימות שקפאה.